עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חינוך ביתי  (2)
בושה  (1)
הערכה  (1)
חברה  (1)
יחסים  (1)
סביבה  (1)
ארכיון
שני כוחות המשפיעים עלינו ביותר
14/08/2017 15:59
רות פאר

הבושה היא התכונה היסודית, שאם אנחנו נשחק בה, נוכל לתקן את האדם. (אם אני יודע שאם אני אתנהג כך וכך אני אשרף מהבושה לפני האחרים, אני לא אוכל בחיים לעשות את זה. }

אבל הבושה ככלי חינוכי צריכה להגיע מפנימיות הילד,

איננו מביישים אותו כי זה מוחק את צלם האדם שבו, אם נטיף לו מוסר או נבייש אותו הוא ישתמש בכוח הגנתי, מאשים, מתגונן משקר – פשוט לא יעיל. 

הנחה נוספת מאוד בסיסית, הילד הוא תוצר של החינוך שלי, עליי לעצור להביט במראה ולברר לעצמי, באיזו דרך לנקוט ובהחלט לא לבייש את הילד ולא להטיח בו אשמה

לא יעיל!!!

כיצד אנו כהורים נפעל שמצד אחד לא נערער את בטחונו של הילד, לא נחליש את הדימוי העצמי שלו?

ומצד שני נוכל לעורר בו הבנה ויכולת שיפוט שתהווה בשבילו כמו פנס שמאיר את דרכו אל עבר מצב טוב יותר.

  • אבחנה בין טוב ורע - החינוך הערכי מתחיל כבר מהילדות, מרגע שהילד מתחיל להגיב. ההורים צריכים ליצור אצל הילד אבחנה בין טוב ורע, בדברים הפעוטים ביותר שנראים לעיתים כלא חשובים, שם צריך להתחיל. היחס של הילד לחיים נובע מהילדות, מהיחס של ההורים לחיים, מהיחס של סבא וסבתא... קחו זאת בחשבון -הילד מושפע מכם לטוב או לרע!!!
  • חוש ביקורת – צריך לפתח בילד חוש ביקורת! כדי שיפתח חוש זה אין למתוח עליו ביקורת,  כדי לא לפגוע בדימוי העצמי שלו. הרגשת הנחיתות עלולה להביא אותו למצבים שהוא כל כך זקוק להערכה וחושש מהבושה שירצה להשיג בכל הכוח את הערכים הקלוקלים של החברה. צריך לפתח בו חוש ביקורת, שעל פיה ירצה תמיד לשפר את עצמו.       אנחנו רוצים להגיע לידי מצב בו הילד יוכל לשפוט עצמאית רגשית שכלית כלפי הבושה וכלפי ההערכה בכל סביבה וסביבה, ומתוך כך לבחור ולאמץ ערכים והתנהגויות נכונים, וידחה התנהגויות פסולות.  

       חוש ביקורת הוא עניין שמתפתח בתהליך איטי ולאורך שנים. יכולת זו מתפתח על-ידי דוגמאות ודיונים רבים. פשוט צריך לשבת עם הילד לדבר על כל מיני אירועים שהתרחשו אצלו,          מתוך נקודת מבט ביקורתית (לטוב ולרע) ומגוונת ראייה רחבה של הדברים. זה יכול להיות בכל מצב, בכל מקום. אבל זה דורש בכל פעם הסברים והנחיות, וצריכים לכוון את עצמנו לזה       שהילד יוכל לבנות בו יסוד משלו.  כשהמטרה הניצבת בפנינו היא: 

         לא להיות תלוי בסביבה, לא שפוט ממש שלה, אלא שבכל פעם הוא יסתכל עליהם בצורה עצמאית, כשופט, כבודק, כבורר.


  • לא צועקים ולא כלום, אנחנו דנים!

מי הוא הילד בסך הכול? הילד הוא תוצאה של החינוך, תוצאה מהחיים שלנו. הוא נתקע במצב שלא יַדע איך להתמודד. הוא לא אשם, אלא כנראה שאנחנו פספסנו משהו, או שהוא באמת לא היה מוכן להשפעה חדשה כל כך חזקה ולא יַדע איך להתמודד, להעריך את המצב, ולכן הוא עשה כך וכך. מה שלא יהיה, לא לעשות מזה איזשהו מעשה טרגי. אלא להמשיך את הבירור בצורה שיטתית, כך שכל אחד ואחד יבין את המצב. כולנו יושבים, דנים, ומדברים על זה בצורה שכאילו לא מתייחסת אליו.

האם כדאי או לא כדאי? למה זה נעשה כך?

מה זה שנקרא "איבדת את הראש", הלכת בצורה עיוורת אחרי החברים שלך? 

מה היה טוב בעיני הסביבה שבחרת ללכת אחריהם? לעומת זאת מה טוב בעיני ההורים? המורים? 

הלכת לפי הערכים שלך ולפי הבושות שלך האישיות, או לפי הבושות והערכים שלהם? האם עשית השוואה בין זה לזה?

אילו אפשרויות היו לך בזמן הנתון?


  • דוגמאות מהחיים –  עזבו את הטלפון והפייסבוק נהלו עם הילד שיחות, סתם על חיי יומיום, אירועים שקרו... "הייתי בעבודה ועלתה בעייה... הייתי בחנות ועשיתי כך וכך... הילד שומע, קולט וסופג הכול, בדרך זו אני מחדיר בילד את היחס שלי לחיים, מהיכן יקבל יחס כזה לחיים? מהסרטים בטלויזיה שהוא צופה בהם שעות??? מהיכן יקבל מבית הספר שבו למורים אין זמן פנוי בשבילו???  אין לו מאין לקבל את היחס הזה!!! הכול תלוי בנו, ככול שנהיה כל הזמן בבירורים גלויים על כל דבר בחיים, הוא ילמד מזה דברים רבים, בעצם את הכול. 

       לומדים ממעשים ולא ממילים אירועים מזדמנים, סיפור, סרט קצר, אולי לדבר על דברים שקורים כביכול בצורה כזאת וכזאת עם מישהו ומשהו.


  • סדנא, שולחן עגול, דיון קבוצתי - אם קרה אירוע חמור עם כמה חברים שלו, כדאי לקיים איתם דיון קבוצתי ואפילו יחד עם ההורים. מה הם חושבים? ומדוע הם חושבים כך או אחרת? ואנחנו (ההורים) כחברים גדולים שלהם מדברים על זה בצורה מאוד פתוחה, משתפים חוויות מהילדות, זכרונות ילדות אבל באופן שבו הם יכולים להתערב, ולא ואיך זה היה אצלי ואצלם, ולהעביר את זה לפסים של זיכרונות החיים (מותר להמציא לצורך חינוך).

         בדרך זו אנו מייצבים את השפעת הסביבה על האדם. סביבה היא לא אדם אחד, אלא לפחות שניים שיש להם דעה ויכולים להשפיע על השלישי.

  • לפתח בילד הרגשת הזולת - לפעמים צריך לתת דוגמה, מה עלול לקרות לו אם יימצא בנעליו של מישהו אחר כדי ליצור אמפתיה כלפי הזולת, אפשר לנהל שיח על ידי : 

החלפת תפקידים - נניח הוא לועג למישהו אחר והוא לא רק מרגיש שההתנהגות              שלו שלילית אלא אפילו הוא נהנה מזה, כי התנהגות שמנמיכה את האחר גורמת לילד הערכה עצמית גבוהה הוא חושב שהוא יותר טוב...  לכן במצב זה צריך החלפת תפקידים...  שיתלבש במישהו אחר וידמיין איך יכולים לצחוק ממנו. שהוא בעצם יצחק על עצמו...  בדרך זו               הילד לא מכונס בתוך עצמו ואטום כלפי אחרים אלא הוא צריך להרגיש את האחר. הוא צריך להרגיש את צער הזולת... אם הרגיש את צער הזולת  אז הוא כביכול קיבל זריקת חיסון. 

יש ילדים שניחנו ב"עור של פיל" הם יותר אטומים, יותר אגואיסטים, יותר מפונקים. אבל אפשר וחייבים להגיע אליהם אולי דרך לימוד כלשהו. אנחנו צריכים לחדור לתוך האדם הקטן הזה, במיוחד ילדים בדור שלנו, שהם מאוד אגואיסטים, הם לא מסוגלים לשמוע, לא מסוגלים להשתתף עם מישהו. הם כל הזמן מתנהגים לפי התבניות שקיבלו מהטלוויזיה, מהאינטרנט, מכל כלי התקשורת האלה. לכן חייבת להיות סביבה חיובית חזקה מאוד לילד לבד מההורים.  

  • הכרת הרע – ללא שום לחצים ועונשים או רוגז ושלא תהיה שתיקה, של התעלמות מהאירוע. הילד צריך להרגיש שעשה מעשה רע, להכיר ברע שקיים בו ולדעת לתעל אותו לדבר חיובי. אם תבוא אליו בהאשמה הוא יתגונן או יאשים אותך... לומדים ממעשים ולא ממילים  נניח הילד פגע באחיו, תפתח בו תחושת אחריות על תוצאות מעשיו. אולי לבקש ממנו שירגיע את אחיו, יטפל בו, אולי שניכם תרגיעו אותו. הדאגה של ההורים לילד הנפגע יחד עם הילד הפוגע תעורר בילד תחושת אחריות וצער. אדם לומד מתוך סיטואציה שמעמידים לפניו, כשאתה מייצב לו סביבה, תיאטרון, מזה הוא לומד. ממילים לא לומדים, אלא תמיד ובכל מקום ומקרה רק מהסביבה.


  • שיחה בריחוק מהמעשה של זמן ומקום -  לעיתים עדיף לקיים את השיחה לא באופן מיידי בסערת רגשות, אלא בזמן אחר במקום אחר... תנו לזה זמן. אולי מקרה אחר יזדמן כזה שקרה להורה,  או סרט שיעורר שיחה... משהו בסגנון של סיפור "כבשת הרש" שנתן הנביא מספר לדוד ומתוך האירוע דוד שופט את עצמו.

בדרך זו אנחנו מנטרלים את כוח ההגנתי של הילד הוא מתייחס לאירוע באופן נייטראלי אובייקטיבי.

חינוך אינו מאורע חד פעמי אלא לימוד מתמשך

חשובה החזרתיות בואריאציות שונות – סיפורים שונים על אותו עניין, אפילו לתכנן אירועים, שיחות כדי שיבין דבר מתוך דבר. לא בצורה ישירה להגיד לו כך צריך לעשות וזהו! (כמובן כאשר המעשה אינו מסוכן). כדי שהילד יפנים עד היסוד צורת התנהגות מסוימת, צריך שיחווה אותה כמה פעמים במצבים שונים: בהתפעלות, בהתרגשות,  וכך התובנה תהיה מבוססת אצלו כיסוד  ברור, רחב, הקשור לכל מיני מקרים.


  • להתייחס לילד בצורה בוגרת – אני, כהורה, מתייחס לילד כאל בוגר ממש. באחריות, ביחס ובהשתתפות. אני אפילו מתייעץ איתו פה ושם. אני ממש מציג כלפיו יחס כזה, שמחייב אותו להיות אחראי וגדול ביחס כלפי עצמו, כלפי הסביבה וכלפָי. מגיל קטן להתייעץ איתו אפילו בדברים של חיי יומיום,  נשאל אותו למשל "מה אתה חושב שכדאי לנו, ללכת ברגל או לנסוע ברכב? לשם או לשם? לעשות כך או כך בערב? אולי כך, אולי כך". או לשאול אותו "תגיד לי בבקשה מה דעתך על זה או על זה." אני ממש רוצה להעלות אותו. אני לא מראה בזה שאני קטן ונזקק. אני מעלה אותו, זה צריך להיות מאוד מורגש כך. כך הילד נבנה מהקשר לא רק חיזוקים ומחמאות אלא הוא נחשב כחבר במשפחה. הנה מתייעצים איתו, חושבים איתי, מחשיבים את דעתי, אני נחשב.
  • הערכה - יש מקום להערכה. בתנאי שההערכה לא תעורר קנאה רעה באחרים. כלומר, שהערכה תעורר בהם קנאה לעשות ולהתנהג כמו אותו ילד או ילדה שמוערכים במשפחה, ובכך להתפתח ולגדול.  קנאה מוסיפה במשפחה אם יש בה יחסים טובים. 


בושה והערכה הם שני כוחות או ערכים, חזקים ביותר שמשפיעים עלינו בכל.

כולנו צריכים להשתמש בהם כדי לייצב את האישיות, גם גדולים וגם קטנים.


0 תגובות
תתבייש לך....
14/08/2017 15:44
רות פאר
בושה, הערכה, חינוך ביתי, חברה

"תתבייש לך" הטחתי לעברו "איך עשית זאת ... לגנוב ממני כסף???" 

היה רגע מביש ...

ואז הקטנטן הזה בן העשר הטיח בי "זה בגללך הכל בגללך.... ביקשתי ולא נתת לי אז לקחתי..."  אמר בהיתממות מקסימה

הילד בן העשר גנב מאמו כסף... והזמין את חבריו לפיצה וסרט.

האם גילתה באקראי את הסיפור ונמלאה כעס, איך ייתכן שעשה זאת??? ...

יש שיאמרו, מקרה פעוט ושולי ואולי מעורר חיוך, אולי חלקנו יאמר יש כאן תחכום חינני, אחרים יעלו בזיכרונם מקרה כזה או אחר שהם עשו כשהיו ילדים. 

אבל מעניין לנתח את המקרה רק בשל היותו פעוט ובאמת אולי לא מזיק... ואולי דווקא הוא צריך להדליק נורה אדומה?

הילד העדיף "לקנות" את חבריו אפילו במחיר גניבה מאמו.

אילו מניעים פעלו אצל הילד? ו/או בכלל מה מניע אותנו, כל אחד מאיתנו,  לפעול כנגד ערכים בסיסיים עליהם חונכנו?

מהם ה"רווחים" מול "הפסדים"  בפעולה זו או אחרת?

וכיצד נפתח בילד את שיקול הדעת ונקיטת פעולה ערכית, כדי שלא יחזור על התנהגותו, בה יפעל באופן אוטומטי ובלבד למצוא חן בעיני חבריו?

הילד פעל לפי סקאלה של בושה מול הערכה :

הסקאלה של בושה מול הערכה עובדת תמיד ביחס לחינוך הביתי, ולסיטואציה בה נתון האדם.

הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם הזולת.

הבושה שוללת מהאדם את אנושיותו, ואת היותו בצלם ושווה לכל בני האדם. האדם תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות.

זאת ההרגשה החזקה ביותר מפגיעה באגו. כי היא מוחקת את דמות האדם שבו,

לכן האדם שומר על עצמו, מנסה להיות כמו כולם (לטוב או לרע) , אפילו במחיר יקר לפעמים רק לא לעורר בהתנהגות שלו יחס מזלזל, מבייש מצד החברה.

במחקרים שנעשו בנושא רתיעה מפשיעה נמצא כי אנשים פוחדים יותר מבושה, מנידוי חברתי ואובדן הערכה של האנשים המשמעותיים להם, יותר מהעונש הפיסי או שהייה בבית כלא. מכאן, שהילד פעל כפי שפעל מתוך רצון לקבל חיזוק חברתי והערכה אפילו במחיר של יחס מאכזב מצד אימו. .

בושה היא חוליה קריטית בשאלה מדוע אצל רוב האנשים לא חולפת במוח מחשבה קרימינאלית ביום יום. זאת משם שהבושה מושרשת בנו כבר מילדות.

ההערכה – מצד שני האדם תמיד יתנהג בדרך שתעניק לו כבוד והערכה בעיני החברה. כלומר האדם כל הזמן נמצא במצב של חשבון, כמה מאמצים צריך להשקיע כלפי הסביבה כדי שלא להגיע לבושה וכדי לזכות לאיזושהי הערכה. הכול זה עניין של כדאיות, קבלת הנאה ותענוג.

אם כן, הכל תלוי בסביבה החברתית בה שרוי האדם וכן הילד. החברה כוללת הכל: הורים ומשפחה, חברת הילדים בכיתה, ברחוב, כל אמצעי המדיה הנחשפים בפניו וכו'.

החינוך הביתי הוא הקובע לכן צריך חינוך ביתי מהותי

 

0 תגובות
ילד - פסיכולוג קטן
17/07/2017 19:15
רות פאר
חינוך ביתי, סביבה

איך זה קורה שילד אחד נופל למלכודת של התנהגות אלימה ואילו האחר לא?

כבר אמרנו שהאדם הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, הוא נע בסקאלה שבין: 

מחד גיסא - הימנעות מבושה, הרי הבושה עלולה להניע את האדם לעשות דברים שלא היו עולים על דעתו כלל וכלל,

ומאידך גיסא - השאיפה שלו לקבל כבוד והערכה.

איך  אמר לי פעם ילד שנגרר לאלימות קשה:

"זה לא אני, אני אף פעם לא הייתי אלים זה לא האופי שלי בכלל...אני לא מבין מה קרה"

אם כן מה קורה פה?

הילד נתוך בין שתי מערכות ערכים:

  • סולם ערכים שמקובל בבית או בבית הספר אצל המורים

  • סולם ערכים שמקובל אצל החברים שלו,

הקונפליקט מתחיל בפער בין שתי מערכות היחסים, מי ינצח? איזה סולם ערכים ישפיע על הילד? או לחלופין ממה הילד יתבייש יותר? 

מלא לציית או לא לזרום עם הילדים שיובילו אותו להתנהגות שלילית

או דווקא לא להיות כפי שמקובל ומצופה ממנו בבית הספר או אצל ההורים?

הכל תלוי עד כמה ההורים יגדירו בו את הערכים שלהם.

ניתן לראות זאת במקרים רבים, תבדקו אתם בעצמכם... איך קרה שלא הושפעתם מהתנהגות שלילית זו או אחרת?

משהו בכם אמר לכם עצור!!!! וזה השפעת ההורים

החינוך הביתי הוא הקובע, אם הילד מקבל אותו בעוצמה!!!

היום לצערנו, החינוך הביתי - "הסמכות ההורית" - נחלש, המשפחה איבדה מכוחה לטובת סוכני חיברות אחרים. 

בואו נתמקד במצב בו הילד פעל במנוגד לערכים אותם אנו רוצים לקיים בינינו כמשפחה, איך ננהג כהורים כלפיו?

התגובה צריכה להיות כזאת 

שמצד אחד לא תערער את הילד ולא תשבור אותו  ומצד שני הפעולה שננקוט תהיה כמו פנס שמאיר את דרכו אל מצב טוב יותר?

איך נקיים את שתי המושכות האלה של כבוד והערכה בתוך הבית מתוך תבונה שתקדם את את הילד להבין, להרגיש ולפעול נכון?

רק על ידי דיון. כשאנחנו ביחד חושבים,

הרי  מי הוא הילד בסך הכל?

הילד הוא תוצאה של החינוך שלנו ובנוסף תכונותיו הבסיסיות, אם הוא נקלע למצב שלילי, הוא אינו אשם!

או שאנחנו, כנראה,  פספסנו משהו,

או שהוא באמת לא היה מוכן להשפעה חדשה כל כך חזקה ולא יַדע איך להתמודד, להעריך את המצב, ולכן הוא עשה כך וכך.

כלומר, לא ציידנו אותו בכלים חזקים דיים הדרושים להערכת המצב החדש.

מה שלא יהיה, לא לעשות מהאירוע עד כמה שהוא חמור בעינינו "טרגיה יוונית".

אלא יחד איתו צריכים לשבת ולברר את הדברים, לא אנחנו מולו ונגדו, איננו מפנים אצבע מאשימה כלפיו, אלא אנחנו איתו ביחד, מבררים ומנתחים בצורה שיטתית ואוביקטיביטית, לא לגופו של הילד אלא לגופו של עניין.

המטרה - להכין את הילד למצב שבפעם הבאה יוכל להתמודד ולברר את הדברים ולעשות את הדבר הכי טוב ונכון בחיים.

אנחנו צריכים לעשות ממנו פסיכולוג!

זו ידיעת שיטת החיים הנכונה.

והוא צריך לדעת את זה.


0 תגובות
מה קרה לילד המתוק שלנו?
17/07/2017 16:44
רות פאר

לא האמנתי למראה עיני

שני ילדים תכננו את הערב יחד עם חבריהם, הם קראו לזה "בילוי" 

כולם באים מבתים טובים... באחריות!!!

אחד מהילדים, ילד נבון, ביישן, מנומס וערכי

החליט "לחנך" את החבר שלו שהציק לו פשוט קבע איתו ועם חבריו במקום מסויים.

ושם היכה אותו נמרצות. הילדים צפו במתרחש ועודדו אותו.

האלימות הייתה מזעזעת ...

אנחנו ההורים המחנכים לא הבנו כיצד זה קרה?

בעצם גם הילד לא הבין לאחר מעשה מה קרה לו, מעולם לא היה מעורב באלימות וכל שכן אלימות קשה שכזו.

מה קרה כאן?

אנו צריכים להבין כי האדם - כל אדם פועל עפ"י עיקרון פשוט

מחד רצון לקבל הנאה ותענוג ומאידך להימנע מסבל, ייסורים.

סוג התענוג וההנאה מתפתח על-ידי הסביבה בהתאם לגיל,

הסביבה הראשונית של הילד היא האם, אחר כך באים אבא ואמא יחד, וכך בהדרגה מתרחבת הסביבה החברתית: גן, ביה"ס וכו'.

מה התענוג הגבוה של ילד של אדם? כבוד והערכה.

הוא רוצה לקבל כבוד והערכה מהסביבה 

ופוחד להגיע לידי מצב של בושה.

הבושה זאת ההרגשה החזקה ביותר הפוגעת באגו. כי היא מוחקת את דמות האדם שבי,

לכן כולנו נזהרים מאוד שלא לצאת מגבולות ההתנהגות שלי כלפי האחרים, שעלולים לעורר בנו את הבושה, .

ומצד שני אנו שואפים למצב אופטימלי כדי שנהיה מוערכים בעיני החברה, כלומר, השאיפה שלנו תמיד לקבל הערכה וכבוד מהחברה.

האדם פועל לפי כדאיות, אילו מאמצים להשקיע כלפי הסביבה כדי שלא להגיע לבושה וכדי לזכות לאיזושהי הערכה.

לפי אותו המשפט האגואיסטי, מינימום להשקיע ומקסימום להרוויח.

עכשיו הסביבה קובעת את הגבולות.

אם אני נמצא בין פושעים, אז אני מתבייש להיות לא פושע.

ואם אני נמצא בין אנשים טובים, אז אני אתבייש להיות פושע.

זאת אומרת, זה יכול להיות לגמרי לכיוונים מנוגדים.

הכול תלוי בסביבה,

אם כן מה קרה לילד?

החברים קבעו לו מהי ההגדרה של בושה ומהי ההגדרה של כבוד והערכה.

אם אתה חזק - מכה מרביץ - תזכה לכבוד והערכה מאיתנו אתה "גבר"

ואם לא אתה "חלש" ומאותו רגע לא יתייחסו אליך כאל "גבר"

ההימנעות מבושה ומצד שני הרצון לקבל הערכה וכבוד מצד החברה שלו שאותה הילד מעריך

היא שהביאה אותו לידי התנהגות שאינה הולמת את אופיו.

אז מה אנחנו עושים? ההורים? המחנכים? 

כיצד אנחנו מחנכים את הילד להיות אדם שלא יהיה שפוט בידי אחרים...

שתמיד יהיה בורר, בודק, ביקורתי, שיהיה לו מבט עצמאי כלפי הסביבה בה חי 

ולא יפעל באופן אוטומטי כלפי הסביבה בה חי  ...

המשך יבוא...




0 תגובות
העיקר שתהיו מאושרים כך ....
17/07/2017 16:35
רות פאר
יחסים

העיקר שתהיו מאושרים, כך אנו מאחלים...

והאם לבנה אומרת: אקנה לך מה שתרצה כדי שתהיה מרוצה.

אופס.... טעות מאוד מרכזית בתפיסה של החיים.

מחקרים מעידים שמה שעושה אותנו מאושרים זה לא חפצים אלא אנשים.

או יותר מדוייק מערכת יחסים נכונה עם הסביבה האנושית.

במרכז החיים הטובים עומדת חכמת ההתקשרות עם בני אדם.

בכל מקום אליו אנו פונים אנו יוצרים תקשורת

זוגיות, משפחה, עבודה, בית הספר או סתם בבית קפה או במסעדה

הכל יחסים!!!

הם הגורם המרכזי לריגושים לשביעות רצון או לדיכאון... 

ובהם אנחנו צריכים להתמקד.

אם נלמד להתייחס טוב יותר אחד לשני נוכל לפתח כלי אישי, פרטי משלי,

בו ההתקשרות לאחרים היא ממקום איכותי יותר

וכך החיים שלי יהיו מסופקים יותר ויותר


מערכות יחסים תקינה מתחילה להיבנות מרגע שהילד הינו עובר בבטן האם...

אז אל נא נרים ידיים ונתייאש....

גם אם הילד בן שש,

יש תקווה ויש עוד מקום לעשייה 

ועל כך בפוסט הבא...


0 תגובות